<h1>המנהיג הלכ' סעודה</h1>
<h2>דף קה.</h2>
ואין קינוח הפה אלא בפת. ואפי' מאותה סעודה קאמ', וכן כת' רבי' יעקב מ"כ בספר הישר. אמ' רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשי', אבל בין תבשי' לגבינה חובה. פי' רב יהודאי גאון ז"ל בשאלתות שנשאלו לפניו בין תבשיל דבשר לתבשיל דחלב רשות הוא לאכול דהוי כמו נותן טעם בנותן טעם שהרי לא אכל בשר ולא גבינה ואין בו לא ממשות גבינה ולא ממשות בשר, אבל בין תבשיל דבשר לגבינה חובה אע"ג דליכא ממשות דלא אכל בשר איכא ממשות גבינה, אבל בין בשר לגבינה בעי קינוח הפה והדחה, והא דאמ' מור עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא אנא כו', היינו בלא שיהוי ובלא קינוח הפה והא דבעו מינ[י]ה (כר') [מר'] יוחנן כמה ישהה כו', היינו בלא קינוח הפה, אבל בקינוח לא בעי שיהוי, ובין גבינה שאכל לבשר לא בעי קינוח ושיהוי כלל ולא הדחת ידים ביום, אבל בלילה דלא חזי ליה בעי הדחה, ובין בשר שאכל לגבינה בעי קינוח או שיהוי ונטילת ידים בלילה אבל לא ביום, ודרב אשי שאכל גבינה והדר אכל בשר בלא קינוח ובלא שיהוי ובלא נטילת ידים ביום, וכן מורה בהלכו' גדולות, אמ' רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא קינוח, אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קינוח, וראייה לדבר כדמקילין בדברי' שאין מפעפעי' את הידים. והמפר' משום כדר' יוסי הגלילי סבר לה טועה דא"כ אפי' בבישול מותר כדאמ' בשבת פ"ר אליעזר המל ובסוף פ"ק דיבמות, במקומו שלר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ולרב חסדא דאמ' אכל בשר אסור לאכול גבי' בלא קינוח ובלא הדחה ביום ובלילה בלא קינוח ובהדחה ולא פליג אדרב נחמ' דאמ' לא שנו אלא בין תבשי' לתבשיל אבל בין תבשי' דגבינה לגבינה חובה, ודוק' בין תבשיל דבשר לגבינה, אבל בין גבינה לתבשי' דבשר ולא כלום, ובאידך לישנא דייקא לעיל, בשאלתו' דרב יהודאי ז"ל, ואע"פ שר"ח פליג אהאי פיסק' וכן הרב אלפסי ז"ל לאו דסמכא נינהו ולמקום שאינן בני תורה חששו, ובקעה מצאו וגדרו בה גדר, וכן עיקר ולא כמו שפי' ר"ש ז"ל ורבי' שמוא' ז"ל, דוק ותשכח, כפר"ת וזה לשונו.
הנכנס לסעודה לברך המוציא צריך ליטול ידיו עד הפרק האמצעי לאצבעו' וצריך ליטול מרביעית, ותנייא מי רביעית לאחד ואפי' לשנים, ולשון נטי' ידים על שם הכלי המחזיק רביעי' ששמו אנטל, ויראה לי שהוא לשון המקר' בת"ע נכרתו (על נטילת) [כל נטילי] כסף, ופי' רבי' היי ז"ל, כלפי שאמ' בפ' המקנא, הנוטל ידיו צריך להגביהן, שמא יצאו המים אחרי הפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, דתנן מים ראשונים מטהרין את הידים, האחרוני' מטהרין את הראשוני'. פי' שנטמאו מחמת הידים, ולשון וינטלם וינשאם.
תנייא [ברכות נ"ג ע"ב] והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש, זה שמן הטוב, אני יי' אלהיכם זו ברכה. ושנינו כשם שמזוהם פסול לעבוד' כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, וכת' רב אחא משבחא ז"ל, דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח נקר' מזוהם, אבל דבר (שאינו) [ה]קרב לגבי מזבח אינו מזוהם, ואין צריך ליטול ידיו קודם ברכה שיאכל דבר הקרב לגבי המזבח אלא משום דאמ' אחר כל אכילתך אכול מלח, ואיכא למיחש דאיכא בה מלח סדומי' שמסמא את העיניים או משום דמים אחרונים הרגו את הנפש, ולאחר ברכה יטלם ודייו. מי שנטל הכוס לברך וידיו מזוהמות צריך ליטול ידיו ולברך עליהן על נטילת ידים לפי שמים ראשוני' מצוה ולא חובה מוידיו לא שטף במים, הא שטף טהור בתמיהה אלא מכאן לנטילת ידים מן התורה, ומים אחרוני' מצוה וחובה דעדיפי מראשוני' שהרי אמ' בעירובי' [י"ז ע"ב] בד' דברים שפטרו את המחנה ורחיצת ידים אחת מהן, ואמרי' התם לא שנו אלא מים ראשוני' אבל מים (ראשוני') אחרוני' חובה שהן משום זוהמא ומשום סכנה הרי הן הראשוני' והאחרוני' ותרווייהו אסמכוהו רבנן אקראי, א"כ יש לברך עליהם. ואם לית ליה אלא שיעור לחדא יניחם לאחרוני' ומנקי בעפר לפני הסעודה מינקי בכל מידי דמינקי בעיא מנח המים לאחרוני'. והדלקת נר בשבת חובה [שבת כ"ה ע"ב] כל בנות ישרא' לברך עליה לפי שהיא חובה ומצוה, ובזה השוו כל גאוני עולם, אבל אם אכל דבר שאינו מזוהם בוודאי אין צריך לברך עליהם דאין כאן מצוה אלא חובה בלבד.
<h2>דף קה:</h2>
ומים שניים שבין תבשיל שלדג לתבשיל שלבשר הן רשות ואין צריך לברך, אבל שבין גבינה לבשר חובה הן, אעפ"כ י"א שאין צריך לברך עליהן. ובהלכו' ה"ר שמעון בן קיירא אמצעיים רשות אמ' רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבש' אבל בין בשר לגבינה חובה, והאי בשר דקאמ' גבינה בתר בשר משמ', ודאמ' רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קינוח הפה, אבל אם מקנח פומיה וידיה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה ובעי למימשא ידיה במיא ופומא ביני וביני, ע"כ.
<h2>דף קו.</h2>
[ואין זימון לפירות, וצריכין ליחלק ולברך כל אחד מעין שלש. וכל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה מברך מעין שלש אחריהם אם ישכח ואם ספק לו אם בירך אינו חוזר ומברך דמדרבנן (דאינו) [דארץ] הפסיק הענין וכיון שהיא מדרבנן אין צריכין ברכה לאחריהן במקומן].
<h2>דף קו:</h2>
וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטי' ידים, כגון בצק וטיט שתחת הצפורן וגלד ורטייה, אבל צואה שתחת הצפורן שבאה מן הזוהמא אינה חוצצ', דתנן במקוואו' [פ"ט מ"ב] אלו חוצצי' באדם בצק וטיט שתחת הצפורן, והטעם משום דבצק וטיט שליוצרי' מהדק וצואת הזוהמא לא מהדק, כפר"ת. אב"ן.
[שאלו לר"ש ז"ל הנפנה ונוטל ידיו ורצה לאכול צריך ליטול פעם אחרת או לא, והשיב בשם רבנו יעקב בר' יקר ז"ל שצריך לחזור וליטול לסעודה, אך ר"ש ז"ל אמ' שנטילה אחת עולה לכאן ולכאן מדרב דאמ' נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו, וכן מי שרוצה ללכת בדרך ולא ימצא לו מים יסמך לו על זה, כך מצאתי].
<h2>דף קז.</h2>
הכל כשירי' לידים ואף מחרש שוטה וקטן, אבל לא מן הגוי והעבד דבעינן שיבואו מכח אדם ואינן קרויין אדם. (ד)כל הכלים נוטלין לידים ומן הכלי ולא בתוכו.
ובהלכו' גדולו' היכא דאסיק על גבי הנהר ואין לו כלי למשקל מייא בהדיא לא לשקל מייא בחדא ידא לממשי לאידך ידא אלא לשכשינהו לידיה בנהרא דהוו להו רחיצת ידא, דאיבעייא להו [זבחים כ"א ע"א] כהן שקידש ידיו בכלי כיור הכי קמיבעיא להו מהו לממשיך ידיה במי כיור ורחצו אהרן ובניו ממנו אמ' רחמ' דאתא מייא משלבא ליידים אבל מישך ידיה בגויה לא, או דלמא האי ממאנא לא אתי דאי שקיל מינא במנא אינמי שקיל מיניה בחדא ידא ומישך אידך אבל מישך ידיה במייא ומעבד עבודה שפיר דמי, ולמדנו מזה דכי האי גוונא מיקרייא רחיצה, וכן לעניין נטילה בכלי ואם רחץ (בכוסו) [בתוכו] יברך על רחיצת ידים ובמ' סאה יברך על טבילת ידים, ואין צריך להגביה את ידיו.
המים שנפסלו משתיית בהמה פסול. והנוטל ונותן לחבירו בחפניו לא יצא. והמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. ואסור לאכול במפה בלא נטילת ידים. ואוכל מחמ' מאכיל צריך האוכל נטילת ידים ולא המאכיל. וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, אבל המטביל את ידיו אין צריך לנגב. וצריך לבצוע תכף נטילה. ירוש' בפ' אלו דברים דתרומה עד לפרק, ולחולין עד קשר אצבעותיו. ותנייא הנוטל את ידיו צריך לנגבן והנוטל ידיו צריך להגביהן אבל הטבילן אין צריך לנטילה, שלא יסיח דעתו, ויצטרך ליטול פעם אחרת.
<h2>דף קט:</h2>
[בספר הישר, חולין פ' כל הבשר, הכחל קורעו ומוציא את חלבו, ומפרש בגמ' דקורעו שתי וערב וטחו בכותל ואוכלו אף מבושל בהדי בשר בקדרה לכתחלה לא קרעו אינו עובר עליו בין צלי בין מבושל, א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל אבל בשלו בלא בשר מותר לאכלו אבל בהדי בשר אסור מדרבנן אם לא קרעו כלל כדאית' בפ' לעיל [צ"ז ע"ב] כחל בששים ומן המנין ואפי' קרעו כיון שלא קרעו שתי וערב וטחו בכותל אסור לבשלו בהדי בשר בקדרה לכתחלה שטעם הכחל שבבשר דומה לבשר בחלב ואסרו כך חכמים דלא אתי לאחלופי, אבל בלא בשר מותר לכתחלה כיון שקרעו קצת דשוב אין החלב כנוס בכחל ואע"פ שחוזר ונבלע תוך הכחל לא נשתנה טעמו של כחל מפני הבליעה זו ולא אתי לאיחלופי ולהתיר בשר בחלב ועל כרחין מותר בקדרה בהדי בשר קאמ' שסתם בישול אינו אלא בקדרת בשר, וכן מוכחת הסוגיא שאין מדברת בצלי כלל. תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בקדירה בחלבו שקרעו קצת ובשלו בלא בשר מותר ולכתחלה קאמ' כדאמ' רב נחמן לקמן כיצד קורעו פי' לבשלו אף בהדי בשר בקדירה ואמתני' קאי דקתני הכחל קורעו ומוציא את חלבו ומבשלו בקדירה אפי' בהדי בשר, קרע לי ואנא אכיל בקדירה בהדי בשר קאמ' דאי בצלי פשי' דלא בעינן שתי וערב אלא בקדרה בהדי בשר ולקדרה בלא בשר בקריעה קצת סגי, אמ' להו רב נחמן (חויקו) [זויקו] לה כחלי כמו הני ארמאי זווקני נפוחים כנודות וכן פי' הערוך (חוקו) [זויקו] לה כחלי בשלו לה כחל, וכשיתבשל (היה) [יהא] כנוד נפוח ומלא מן החלב וכגון שלא יהא קרוע שתי וערב ובקדרה בלא בשר ובקריעה קצת, ופריך והא אנן תנן קרעו כלומ' שתי וערב וטחו בכותל ההוא לקדירה פי' להתירו בהדי בשר אבל בלא בשר בקריעה קצת סגי, ופריך והא קתני כחל שבשלו דאיעבד בברייתא דאסור בקריעה קצת אף בלא בשר ורב נחמן שרי אף לכתחלה, ורב נחמן סבירא ליה כלישנא קמא דרב וכן פר"ח דקיימ' לן כלישנא קמא דרב דתניא כוותיה ולא כדברי רבי' שלמה דפי' דרב נחמן פליג אלישנא קמא דרב וסבירא ליה כדאיכ' דאמרי ובשלו היינו צלי (וחויקו) [וזויקו] היינו שפודו. וכן אוסר רש"י לבשל הכחל אף אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל לבשלו לבדו בקדרה שבשל בה בשר ואינו מותר לבשלו אלא צלי או בקדרה שלא בשלו בה בשר ולחודיה דאם כן לישני ליה כדתני' בברית' בבישול דאיעבד ורב נחמן דשרי לכתחלה בצלי קאמ'. כך כת' רבי' יעקב מ"כ בספר הישר].
